מדינת ישראל הצפופה משופעת בבעיות איכות הסביבה החל מנושאי פסולת והטמנתה וכלה בזיהום אוויר מרכבים או בפליטות פחמן. למרות הקשיים ישנם גם הרבה הישגים סביבתיים וההישגים החשובים בארץ, כמו גם בעולם, הושגו בתמיכה של דעת הקהל. בתפקידי בעבר כמנכ"לית המשרד להגנת הסביבה הרגשתי תמיד שותפות רעיונית עם ארגוני הסביבה והצדקה לדרך בה אנחנו מובילים מאבקים חשובים. למרות חילוקי דעות לגבי הדרך הנכונה, המינון או היישום לא היה ויכוח על עצם הנושאים עליהם נלחמנו.
המאבק הסביבתי הציבורי הוא כלי חשוב בהשגת מטרות סביבתיות, לגיטימיות ומשמעותו הפגנות, קמפיינים, מאמרים, כתבות וכדומה כדי להגיע למטרה שאינה תמיד מובנת לכל מקבלי ההחלטות בעיקר כשנדמה להם שהמטרות הסביבתיות נוגדות את האינטרסים שלהם או של בוחריהם. כך היה למשל כשפעלנו להוצאת כלובי הדגים ממפרץ אילת, כשנלחמנו להשאיר את פארק שרון כפארק ולא כקרקע משובחת ליזמי נדל"ן, כשצידדנו במתנגדים לבניה במערב ירושלים וגם בהעברת חוק החופים או בהסדרת הפעילות התעשייתית בנאות חובב. בכל אותם מקרים ארגוני הסביבה הארציים והמקומיים לא בהכרח הסכימו עם המשרד להגנת הסביבה על כל מהלך ומהלך או על קצב הפעולה או על דרך הפעולה אך הסכימו עם המטרה והשתמשו בכלים לגיטימיים במקרה של חילוקי דעות. מעולם לא הגיעו הדברים להתקפות על עובדי המשרד תוך שימוש בהשמצות אישיות ומכוערות.
השיח הציבורי הסביבתי עוסק כיום ברובו במאבקי NIMBY מקומיים (NOT IN MY BACK YARD): מקום כניסת הגז, שדה בריר, הקמת מפעלים בצפון וכדומה שמשרתים אינטרסים מקומיים ואינם מתייחסים בהכרח לטובת הציבור בכללו. המאבק לגיטימי, אך השימוש בטיעונים סביבתיים לא תמיד רלבנטי ובעיקר מטרידה התופעה של השתלחות חסרת רסן במי שאינו מסכים עם האינטרס המקומי. כך מסתבר הופכת בקלות אחת הסמנכ"ליות המוערכות והמקצועיות ביותר שהיו במשרד להגנת הסביבה עם אין ספור הישגים ורקורד עשייה למען הציבור ל"שקרנית", שX מרוח לצד פניה ויש התייחסות גם לעיניה היפות – נראה שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. אפילו השר ליצמן נגרר לשיח הזה וקרא לכיל KILLבהקשר של שדה בריר. שר בממשלה מכנה חברה גדולה ובעלת תרומה אדירה לכלכלת הדרום, לתיירות בדרום ים המלח ולאיכות הסביבה במפעליה, כחברה שמטרתה הרג??? כרגע נראה שאנשי המשרד להגנת הסביבה אינם נגררים לסוג השיח הזה וטוב שכך.
אי אפשר לקיים מדינה מודרנית ומתקדמת בלי פיתוח, הרי גם התחבורה הציבורית מזהמת והקרינה הסלולרית בחיינו מתרבה כל יום והכבישים נוגסים במעט השטחים הפתוחים ואף אחד, עדיין, לא קורא לחברות האוטובוסים רוצחות, להפך, רצוי שהתחבורה הציבורית תתרחב לעומת האלטרנטיבה של השימוש בכלי הרכב הפרטי. ברור שיש לדרוש שכל פיתוח יעשה על פי תקנים ובמגבלות כך שמצד אחד התפוקה הכלכלית תעלה ומצד שני הנזק הסביבתי יקטן. זהו עיקרון סביבתי לא חדש וכדאי שמקבלי החלטות יכירו מחדש מושגים ותיקים אלו של פתוח בר קיימא, צמיחה ירוקה ודה-קפלינג.
יתכן ותופעת השיח הציבורי, הפופוליסטי והמתלהם בנושאי סביבה מושפעת מהשיח הפוליטי, מהימין ומהשמאל הקיצוני, המגיעים גם למעשים קיצוניים. הדרך להילחם בתופעת השיח הציבורי הדמגוגי, לפחות בהקשר הסביבתי, היא התנהלות שפויה, מקצועית ומתוך עמדה בוטחת של המופקדים על תחום איכות הסביבה – ככל שלא יימנעו מלקחת אחריות ולהחליט במקומות בהן נדרשת הכרעתם על בסיס מקצועי וטובת הכלל, כך ייטב. ואולי יש כאן לקח גם כיצד ניתן להוריד את הלהבות בשיח הציבורי הפוליטי.
*הכותבת היא ראש תחום איכות הסביבה בקריה האקדמית אונו, דירקטורית בכיל ומנהלת התוכן של כנס סביבה 2050
